נאומים

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

התאריכים, השמות המספרים...

נדמה כי עם השנים, ממשיך ומתמלא, הולך ומתחזק, הזיכרון הקולקטיבי שלנו על מאגריו. עוד עדות אישית, סיפור אנושי, פיסות מידע,כך, כדי להבין יותר את מה שאי אפשר להבין באמת.

המוזיאון היהודי בפראג, משלחות הנוער ו"מצעד החיים" בפולין, פרוייקט "גביית העדויות" של סטיבן שפילברג ומוזיאון השואה בוושינגטון הינם חלק מהרצון לשמר, לדעת, לכבד, לזכור ולהרגיש חלק- גם מחוץ לגבולות מדינת ישראל.

היום, כמעט שישה עשורים אחרי, ההיסטוריה של אז, מחוברת להוויית המציאות הישראלית היומיומית.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה נושא בתוכו אובדן, כאב וקושי להבין ולקלוט, לצד מלחמת השרדות, מאבק וחיפוש המשמעות במובן האישי, הדתי והלאומי.

דור ניצולי השואה מתבגר, הולך ומתמעט, לצידו מתחזקים נצחון הרוח, החזון, המורשת והאמונה,כי בכוחות משותפים נעמוד בפני המציאות ונוכל לה, כדי להמשיך ו"להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים".

אנו מרכינים ראשנו ומוקירים את זכרם של ששת מיליוני קורבנות השואה ולוחמי הגבורה.

יהי זכרם ברוך.

 

טקס הוקרה והצדעה לקצינים בני העדה הדרוזית


נכבדי העדה, אורחים, ואתם מקבלי התשורה, מכובדי.

היום, יום חג נבי שועייב,
מביעים אנו את הערכתינו ומצדיעים לעדה כולה,
ללוחמים, לשותפים לדרך – על תרומתם הרבה  למדינת ישראל.

תחילתה של הדרך המשותפת בין העדה הדרוזית לעם היהודי,
שאובה מן המקורות, עת השיא הנביא שועייב- הוא יתרו,
את ביתו ציפורה למשה רבנו.

המשכה בידידות רבת דורות ושנים עוד מימי בנימין מטודלה במאה ה-12,
דרך מנהיגי הישוב היהודי ולאחר מלחמת העולם השנייה,
טרם הקמת מדינת ישראל ומאז כינונה.

כמה סימלי שכאן בדליית אל כרמל, חיבר נפתלי הרץ – אימבר,
את "התקווה" – ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, עת התגורר בביתו של סר לורנס אוליפנט...