תמיד רציתי 7.2.18

אני יושבת מול המחשב ומתחילה עוד יום של כתיבה. עוד יום של מילים ומחשבות, מסך מרצד, קפה. עוד יום בו אני יודעת בוודאות מה יהיה בסופו. עייפות מצטברת, עיניים כואבות ואפילו עומס נפשי. כמה שזה ממלא, זה לא פשוט. שגרתי משהו.

אני אוהבת מאד לטייל בעולם ותמיד חשבתי על זה שכל כך חבל. חבל שאינני יכולה להפוך את התחביב המדוייק הזה שלי, לעסק מניב ופורח. עסק שהוא עיסוק בחוויות יוצאות דופן המשתנות כל פרק זמן שאני אחליט עליו. עסק חוצה יבשות ואוקיינוסים, אנשים ותרבויות. עסק מלא כל טוב של דעת וקולינריה, חיבור לאנשים חדשים ומקומות מרתקים ולפעמים שכוחי אל. עסק שהוא הנאה והנעה, אמת צרופה באבנים טובות וזהב טהור. כל כך אני, העסק הזה.

החלטתי לשנות כיוון וללכת על זה. ללכת עם הלב והתשוקות הבוערות, עם אלפי המילין והמילים שיש לי להגיד על כל מקום שהייתי בו, לטובת מי שרוצה לחוות ולהלך במקומות מיוחדים ברחבי תבל. למי שמעוניין בהמלצות יוצאות דופן או בסתם מידע זמין, נגיש, נח ולא כל כך בנאלי.

עברתי לשלב המעשי במימוש החלום שלי ופרסמתי פוסט חביב וקצר בפייסבוק בו תיארתי את השירות האולטימטיבי שיש לי להציע. "שיחת חו"לין", קראתי לו. "מקומות מיוחדים, מומלצים לטיולים בחו"ל, עם או בלי ילדים, לכם, אנשים המחפשים משהו אחר, לא שגרתי - בדיוק כמו שאתם אוהבים. די דומה לאיך שאתם תופסים את עצמכם - מיוחדים".

"אני מתכננת נסיעה עם בני בן החמש לאמסטרדם" פנתה אלי שלהבת כבר לאחר פרסום הפוסט. "בעלי נוסע לנסיעת עסקים. מה כבר אפשר לעשות עם ילד בן חמש בעיר הזו? מוזיאון אנה פרנק לא בהכרח מתאים לו..."

"שלהבת יקרה. יש המון מה לעשות באמסטרדם עם ילדים. "ספינת הפנקייק" עוגנת בנמל אמסטרדם. ילדים משוגעים עליה. מידי יום ניתן לצאת לסיור סביב העיר, האורך כשעתיים. במהלך השייט מוגשים פנקייקים ענקיים, דקיקים ונימוחים בפה אשר מכינים אותם במקום, לצד אינספור תוספות מדליקות. סוכריות, שוקולד, גבינות ומה לא. בספינה ישנה בריכת כדורים, כך שהילד שלך יוכל לשחק ואת תשתי בינתיים קפה בנחת. רצוי להזמין מקום מראש. מעוניינת בפרטים נוספים? מוזמנת לפנות אלי בפרטי".

שלהבת הייתה הראשונה. אחריה פנו לילית וורדית, מושון, ישראל ויוסי, יהויכין וליאל, נטע ודור, טובה ונחמה, דוד ויהונתן. כל אחת ואחד מהם התעניין ביעד אחר והטיפים שנתתי להם היו פשוט "וואו". הידע המיוחד שלי, ניסיוני הרב, התפשטו והתרחבו, נסקו אל על והמריאו. נראה כי אנשים רבים אהבו את מה שהצעתי להם ברוחב לב ומתוך ניסיון שלא יסולא. הרגשתי שאני בכוון הנכון. ממש.

"תקשיבי, את פשוט מדהימה. מעולם לא חשבתי שהבן שלי שכל כך אוהב חיות ושאר מיני יצורים, ידלק על מירוץ הסרטנים שהמלצת עליו, זה המתקיים במלדיביים. לא יאמן, אבל גם זכינו ביום טיול חינם - שייט צפינה בדולפינים, כי נצחנו במירוץ! תודה, אלופה!" כתבה לי בנחישות גילית, שהחליטה לבלות שלשה ימים תמימים עם בנה שון, אי שם באיים, לא הרחק מסרי לנקה.

הפניות אלי החלו להגיע בתכיפות וניכר היה שהעומס מעיד יותר מכל שאני לקראת "אקזיט"...טפו טפו.

סוף סוף ארגיש שיש לי קצת נחת. אוכל להתחיל ולתכנן בית קרקע עם גינה ענקית שיוקם, איך לא? במרכז הארץ. אסתייע כמובן במעצבת פנים וארכוש פריטים מדוגמים ויוקרתיים היכן שארצה, בלי לעשות חשבון. אזמין גנן שיעצב לי את הגינה בטעם ובחן. (צריכה לרשום לעצמי שאני ממש רוצה עץ זית בחצר. לא לשכוח!)

אגב, עוד לא החלטתי באיזה צבע יהיה הפרופיל הבלגי ואיזו דלת אבחר לכניסה, אבל יש לי עוד קצת זמן. בלאו הכי יש צורך להזמין הכל באופן מסודר וגם להשיג אישורים מהעירייה לבניית הבריכה בחצר, כך שהכל בסדר בינתיים ואני לא ממש לחוצה לקבל החלטות.

בעודי מתכננת את שלושים השנים הבאות... ודקה לפני שקרסתי לראשונה מעומס העבודה, קבלתי פנייה נרגשת מתוכנית הבוקר של אברי והילה, לפיה התבקשתי להגיע לתוכנית ולספר על העסק שלי, מספר חודשים לפני חופשת הקיץ. מצאתי את הזמן בקושי רב, תוך התגמשות מלאה ללו"ז הצפוף שהכתבתי לעצמי והסכמתי להגיע. מזל שלא ויתרתי. מה שהתוכנית הזו חשפה עבורי, אי אפשר לתאר במילים, גם לא במעשים.

בתוכנית דברתי על הביקור שלי ושל תמר בטנזניה ועל הקשר המיוחד שיצרנו עם צ'יצ'ו הנהג האפריקאי שלנו. ספרתי על הביקור בכפר המסאי. כפר שלא היה כלול בתוכנית הטיול, אך בזכות קשריי האנושיים המיוחדים עם הנהג, הסכים לחרוג ולהוסיף לנו יעדים מעניינים.

בכפר הזה, חי צ'יף הנשוי לארבעים נשים. כל ילדיו ונכדיו מתגוררים איתו בכפר והוא אף הקים בו בית ספר בעזרת תרומות שהשיג. (זאת לאחר שאחד מילדיו הלך קילומטרים רבים ברגל ונדרס בעת שחצה את הכביש, מאז החליט שכל ילדיו ונכדיו ילמדו בתוך הכפר).  הצ'יף חשף אותנו לחיים היומיומיים בכפר, שוחחנו עם נשותיו ונכנסנו לתוך הבקתות בהן הם גרים. בקרנו בבית הספר ודברנו עם אחד המורים. זה היה מרתק.

דברתי גם על הטיול ללפלנד ועל סרי לנקה, על זנזיבר ועל סין, עד שהזמן שהוקצב לשיחה איתי, פשוט נגמר. היה לי עוד המון מה להגיד, אבל המסר עבר וזה מה שחשוב. חוץ מזה תיארתי לעצמי שהם יזמינו אותי שוב ושוב. ראיתי על פניהם שהם התמוגגו מנחת. גם מהרעיונות וחיתוך הדיבור שלי ובעיקר מההומור הציני האופייני לי שהעניק לשיחה משהו אחר, מיוחד וחדש - בדומה לטיולים שאני מציעה.

בבוקר כבר קבלתי טלפונים מעשרות עיתונאים, חברות נסיעות, מגזינים גיאוגרפיים אשר בקשו לראיין אותי ואת תמר. שלל הפניות הביא אותי לידי תחושת סיפוק מסוימת אך זו נמהלה בדאגה עקב העומס המטורף שהתחיל להצטבר לו מהר יותר, רחוק יותר, גבוה יותר ותפס אותי לא מוכנה לגמרי להצלחה הכבירה הזו.

פתאום חששתי שלא אוכל לתת מענה מיידי או בכלל, לאינסוף הפניות שהחלו לזרום אלי ממש כמו נהר שוצף וגועש, שעוד שנייה אחת קטנה מימיו יגלשו וישטפו בחוזקה את כל אשר יעמוד בדרכו, ללא רחם. בדיוק כמו הרעיונות החזקים והזורמים שיש לי להציע.

אז... התחלתי להבין שאני צריכה עזרה. מהר מאד מצאתי מזכירה, כותבת תוכן ויחצ"ן והתחלתי לחשוב על הצעד הבא.

"איגוד הפרילנסרים לתכנון טיולים יוצאי דופן" - שוכן בשדרה החמישית בניו - יורק, אליה הגעתי מוקדם בבוקר, לאחר טיסת לילה במחלקה הראשונה במטוס העל קולי שזה עתה הגיח לאוויר העולם. אנחנו למעשה היינו הנוסעים הראשונים שזכו לטוס בו. כבוד.

 

סוף סוף יכולתי להתרווח בנינוחות על הכסא האורתופדי, לשתות יין אדום חצי יבש ב"כאילו", כי אני לא ממש אוהבת ויודעת לשתות...ולהתמוגג ממנת סטייק הטרטר שהוגש לי יחד עם תפרחת ברוקולי קטנטונת. בצלחת הפורצלן המעוטרת נחו להם בשלווה סטואית נבטים שעוצבו בקפידה לצד טיפות צבע אדמדמות של סלק אורגני שזה עתה נקטף מן השדה ששכן בתוך ארון הקירור של המטוס.

מר ג'ף הפינס (HAPPINESS)  מנכ"ל ובעלים, של האיגוד, קיבל אותי בחום והזמין אותי לקפה וארוחת בוקר בחדרו המעוצב, ממנו היה לראות את קו הרקיע של ניו יורק. מראה מדהים, במיוחד לאור העובדה שעד כה ראיתי רק את קו המרפסת הסמוכה, המצויה ממש מול חלון הסלון שלי בגבעתיים הצפופה עד להחריד. התרגשתי. 

ג'ף הציע לי לחלוק עימו נתח שוק רציני. היות וכבר ביקרתי בארצות הברית בעבר, הוא החליט לאור התרשמותו מהשירות היחודי שיש לי להציע, לפתוח משרדים בארצות הברית ובדרום אמריקה, בהם ינתנו שירותי נסיעות יחודיים ברוח החזון המושלם אותו פיתחתי.

הצוות התפעולי, דמי שכירות, אחזקת המשרדים, תהליכי השיווק והפרסום יהיו על חשבונו, כך אמר ואילו אני אמשיך לעסוק בפיתוח ולמצוא יעדים ופעילויות יוצאות דופן לאנשים מיוחדים התופסים את עצמם ככאלה. הוא שאל אותי האם מגורים בדירה מול רוקפלר סנטר, הינה אפשרות נוחה עבורי ועבור ביתי, אשר תחל בקרוב ללמוד בבית הספר הדו - לשוני המצוי באזור. הנהנתי בראשי לאות הסכמה. מקסימום, אם לא יתאים, נבקש לעבור משם, לא נראה לי שתהיה בעיה. "הם הרי צריכים אותי יותר ממה שאני אותם"... לחשתי לעצמי בחיוך נבוך ובכנות מדהימה לתוך האוזן.

"תם עידן השגרה בעניין הנסיעות בעולם" אמר לי ג'ף. "והכל בזכות מה שאת ומה שיש לך להציע לעולם המשתנה והכל כך דינמי שלנו. שווה היה לחכות רק לך, כל כך הרבה שנים".

אפילו לא הסמקתי. הרגשתי שסוף סוף מישהו באמת מבין מה יש לי להציע. מבין את הקסם, את השוני, את היכולת הוירטואוזית שלי להביא ערך מוסף משמעותי לעוד טיול שיכול להתחיל לא כמסע שגרתי. מישהו המבין את החזון עליו עמלתי שנים רבות, לפיו, כל טיול קטן עשוי להפוך לטיול ענק, אם רק נדע לתכנן אותו כראוי ובאופן מיוחד, לא שגרתי בעליל.

"אני חייבת לזוז". אמרתי לג'ף. יש לי ראיון עוד כשעה ב- CNN ולאחר מכן אני טסה לפולינזיה הצרפתית. המו"ל שלי ממתין לי שם כדי לסגור סופית את תהליך כתיבת  האנציקלופדיה הראשונה לתיירות מסוג אחר. עשרים כרכים... לא פשוט. אנציקלופדיה עשירה ומגוונת המיועדת רק לאנשים התופסים את עצמם אחרת.

מרחתי אודם על השפתיים. ישרתי את השמלה שמעט התקמטה, עת נסעתי במונית לראיון הטלוויזיוני ב- CNN.  לאחר כמחצית השעה, עצרה המונית מול בניין ענק, כשבכניסה ניתן היה להבחין בשני אנשי בטחון חסונים הבודקים את פני הבאים. 

"אין צורך לשלם לי" אמר הנהג בחביבות. הנסיעה שולמה מראש ואף נסיעתך הבאה חזרה למלון בו את מתארחת. יום טוב, גבירתי".

יצאתי מהמונית, נזהרת שלא למעוד שכן אינני מורגלת כל כך בהליכה על נעלי עקב.

 

פתאום שמעתי יללה. לא ממש הבנתי מהיכן היא מגיעה.

פודינג, החתולה שלי, הזכירה לי בשפתה המיוחדת, שטרם מלאתי את קערת האוכל שלה

היום. גם מי השתייה שלה לא הוחלפו.

 

עזבתי את המחשב, נפרדתי מהמסך המרצד ומהמילים שהתעופפו לי בראש.

שפכתי את תוכן השקית לכלי של פודינג, מלאתי מים בקערה והרגשתי עייפה.

 

עייפה מכל הטיסות והראיונות, הג'ט לג והטלפונים שלא מאפשרים לי לנוח את שנת הצהרים

שכל כך חשובה לי תמיד. אני לא מתכוונת לוותר עליה, גם אם זה יהיה במחיר של תוספת

עוד יבשת לאוסף הלקוחות שלי, חשבתי לעצמי.

 

באמת שהרגשתי עייפה כל כך.

עייפה בעיקר מפנטזיות מוזרות על טיולים מיוחדים ומסעות בעולם, מחשבות וחלומות.