הגיגים על מה שהיינו ועל מה שעכשיו.
כנראה שהגעתי לגיל בו לנוסטלגיה יש מקום צרוב של כבוד. יותר מזה , אני
חשה געגועים עזים לימים בהם שוחחנו בטלפון הציבורי עם אסימונים והלכנו לסרט שעלה
חצי לירה. הכנו משלוחי מנות תוצרת בית ורקדנו הורה ביום העצמאות. כילדים שחקנו קלאס ומחבואים, אספנו גוגואים והלכנו ברגל עם כובע טמבל על הראש לבית הספר.
היום, אפשר לקנות הכל מוכן מבלי לצאת מהבית. אין צורך להתאמץ. ימי העצמאות
נחגגים עם ספריי צבעוני על הראש ועל כל מה שמזדמן בדרך. את דור הפלמ"ח אנו לא
ממש זוכרים, הוא הולך ופוחת.
אנו כחברה, משנים צורה ופנים.
מעשים וערכים. מה שהיה חשוב אז, לא בהכרח משמעותי היום.
בתקופה הקרובה יכנס למאסר ראש ממשלה לשעבר, לאחר שהבנו שכניסת נשיא זה
לא השיא, גם שר אוצר ופנים היו בפנים. עוד רבים ושונים, מוכרים יותר או פחות , היו
ויהיו כנראה לצערנו. משהו מן האתוס נשבר לחלוטין אבל היד עודנה נטויה. אין סוף
לפרשיות, לגילויים, לחקירות, לשחיתויות. היינו פעם עם סגולה. היום כבר לא ממש.
המושג "גל טרור" הפך כבר מזמן לצונאמי סוער. עם הירידה
במספר הדקירות היומי, מתרבים הדיווחים כי הגל מצוי בירידה. עניין של פרשנות. הוא
יורד ומתנפץ אל המזח, כמו כל גל נורמטיבי. הוא לוקח עימו את ההתייחסות לקדושת חיי
האדם ומשמעותם. שגרה כאובה קשה ונוקבת. כזו שהיום זה הוא והם ומחר אולי זה אני. אין
לדעת.
שר שהורשע בפליליים מקבל חזרה את המשרד בו כיהן בגיל 29, אב מעוניין
למכור תינוקת, אבל לא ממש התכוון לכך ואת מתווה הגז, אף אחד כבר לא זוכר. זה היה
מזמן. דיור ציבורי על הפרק כבר שנים, נפגעי הנאצים הולכים ומתמעטים ואין לרבים מהם
כסף לטיפול מינימלי לו הם זקוקים. חיסולי חשבונות בין כנופיות הפשע בערים, מובטלים
רבים ואחד אלוהינו.
ועכשיו, הקור והסופות תופסים מקום ראשון בחדשות והשיא עוד לפנינו. קר
בחוץ וקפוא בלב.
הזיכרון הקולקטיבי שלנו הולך ומתמלא בפתיתי שלג רכים, הנמסים תוך
שניות. אף אחד לא זוכר שירדו בכלל. דווקא כאן, במדינה קטנה בה כולם מכירים את
כולם. ערבים זה לזה. הזיכרון הופך למעומעם, קהה חושים. כואב מידי. אין מקום לשאת
את הכל. זה הרבה מידי.
אין ספק כי כולנו נעבור את החורף הקשה הזה ובאביב נצא לשדה ונביט בפרחי
הבר ובשמיים התכולים.
כולנו מחכים לזה בכיליון עיניים, כי אחרי האביב, יגיע החורף מתי שהוא,
שוב.
