השבוע הבנתי שיש לי יתרון עצום מעצם היותי אדם חד. אני חד- משמעית, המשימות שלי
מתבצעות באופן חד וחלק, אומרים עלי שאני אישה חדת הבחנה.
אבל בעיקר, הכי הרבה ויותר מהכול, אני אם חד - הורית.
אמא המגדלת ילדה באופן עצמוני, עושה זאת בזכות עצמה, כוחות העל שלה,
יכולתה המופלאה לצאת למסעות רגליים מפרכים, בלי לנוח בדרך.
זו אני. חזקה, לא נזקקת, בלתי נשענת, מסוגלת. והרבה.
אני מחליטה בעצמי כיצד הבת שלי תגדל ואיזה חינוך תקבל. אני בוחרת לאילו
חוגים תלך, מאשרת בהינף כרטיס, קנייה של
מגפי בלנסטון מידה 35 בחמש מאות וחמישים ש"ח וגם הייתי איתה כבר שמונה פעמים
בחו"ל, כי זה מעשיר ומלמד, מפתח וכייפי. היא רק בת תשע. מגיע לה את הטוב
ביותר שרק אפשר. אף אחד לא ינסה לשכנע אותי שזה יותר מידי לגילה, כי אני זו
שקובעת.
רק אני.
זה מתאים לי. אני יודעת מה טוב לה ולי. לא רוצה לחשוב איך היו נראים
חיי וחייה, אם הייתה בהם ולו שמץ אחד קטן של התערבות נוספת. גם ככה, אני בן אדם לא
קל. לא הכל מתאים לי.
אז למה לא לחפש דווקא את מה שקל?
עבורי, זה פשוט נפלא שאף אחד לא תוהה על החלטותי, מציב לי סדרי
עדיפויות, אולי מתווכח איתי.
לחברים שלי יש בדרך כלל השגות על
מה שאני עושה , אבל זה כבר עניין אחר.
דבריהם החכמים הינם ברמת
המלצה, אני מקשיבה להם ובסופו של דבר
מחליטה לבד. חוץ מזה, הרי שלא הצטלמנו עם הכתובה, גם איננו חולקים את אותו נסח
טאבו.
נכון, אני לא ממש אוהבת שנכנסים לי לחיים ובעיקר לתוך הנשמה. גם ככה
יש את זה בשפע כאן.
צריך להבין את זה. להיות חד, זה למעשה להיות לבד
רגשית, כלכלית , להרגיש כמה היקום גדול ושאי אפשר להסתדר בו בלי עזרה. אני מרגישה כמו נויטרון הנע בחלל עצום. נע ונד, מתקשה להתמקם.
זוכרים את חד- גדיא? לא היה לו פשוט בחיים.
גם לי לא.
אצלי זה הרבה יותר מורכב, כי אני באמת מממשת את החדיולוגיה הזו מכל
ההיבטים שרק מסתכלים עליהם. אצלי זה מוכח.
אז, עד השבוע חשבתי שיש לחדיות הזו הרבה יתרונות, רבים וטובים,
מסייעים ומעצימים.
ופתאום...דווקא כשאני לא במיטבי, מצאתי קצת זמן להרהר על דברים רבים
אחרים, שאין לי ממש זמן להתעכב עליהם.
חשבתי על כך שרק אני קמה בלילה, מעירה בבוקר, הולכת בשבת לסיבוב
אופניים בגינה, סוחבת את סלי הקניות
הכבדים לקומה השנייה בבניין ישן בלי מעלית, מזמינה גרר כשהרכב לא מניע.
אני למעשה המבוגרת האחראית היחידה בסביבה, משמשת כשרת התרבות ,האוצר
והביטחון בבית, מצביעה בפריימריז עבור עצמי ויש לי די הרבה קולות בעיקר מהשכנים
שעושים רעש מאוחר בלילה.
אני זו שבשבוע החולף משאית ענק תלשה לי את מראת הצד מהאוטו וגרמה לי להוציא
3,000 ש"ח לא מתוכננים. אצלי ורק אצלי שבק לפתע דוד החשמל
ומכונת הכביסה חדלה מלתפקד בדיוק כשהגעתי לתקרת המשיכה בחשבון הבנק. אין מי שיציל
אותי מהחרדה הקיומית.
אני חד במלא מובן המשמעות.
אני היא שרצה לרופא באישון ליל עם ילדתי, לא מצליחה לחבר את הדיבורית
החדשה ברכב, נוהגת לבד , הלוך ושוב לאילת בעוד חברי מתחלפים זה עם זה. בהלוך,
הבעל, בחזרה, האישה.
אני מכבה
את האור בלילה ויודעת שאף אחד לא יראה או יתייחס לדמעות שלי, כי הן בלתי נראות.
אני היא זו, שחשבה רק השבוע כמה כייף לחיות ככה, במימוש עצמי מלא,
חוסן ועצמאות שאף אחד לא יכול לערער או לגעת בהם.
אבל, כשקשה לי ועצוב, כשאני צריכה עזרה, או סתם להניח את הראש, אין
כאן בדל אדם שיגיד לי "בואי תנוחי קצת, אעשה זאת במקומך הפעם". הייתי
שמחה אם זה היה קורה לי לפעמים.
לא יותר מידי, אבל קצת. מעט מספיק כדי לשאוף אוויר, להתרפק, לצבור כוחות
ולהרגיש שגם לי דואגים קצת.
אני באמת חושבת שעם כל מה שהבנתי השבוע וזה לא היה מעט, בסוף לא הבנתי
כלום.
