החם המעיק כבר כמעט ונעלם , פינה מקומו לרוח מנשבת קרירה המעידה יותר
מכל, כי עת החצב הגיע.
חצב בנשמה, מסתבר, פורח באופן קבע בתקופה בה אנו חיים. אין לי טענות
כלפי הפרח המדהים הזה. באמת. בשבילי הוא סמל לעונת השנה ,כמו גם ליופיו של הטבע.
יותר מזה, הוא מזכיר בעדינות מה את רוח המאה העשרים ואחת.
האמנם?
אפליקציות מצילות חיים בנגיעה אחת, התמצאות במרחב ללא צורך במפות
מיושנות, שיח ושיג מעל גלי הוואטס אפ ואנחנו מסודרים.
לחיצה קטנה, אין צורך במגע אנושי או שיחה. המידע זורם, עדכני , נגיש
לכל גיל ומצב בכל שעה.
בתי הקפה שוקקי חיים, שקטים יותר מתמיד. אפשר לשתות הפוך ולהרגיש נפלא
גם בלי לדבר עם היושב ממול.
ניתן לשחק, להזמין תור לרופא, לשלם חנייה. בשתיקה רועמת. לפתוח את
הארנק הוירטואלי בלי לגעת במעות, להתעדכן אד הוק באינספור נושאים ללא יציאה מהבית.
לפגוש חברים מכל קצוות הגלובוס מבלי לעבור בדיקה ביטחונית בשדה התעופה.
במאה התשע עשרה, בה נולדתי, נהגנו לבחור כרטיסי ברכה לראש השנה, לקפוץ
בחבל אחר הצהרים ולקנות חצי כיכר לחם שחור. הסתדרנו בלי זרעי פשתן ומלפפונים
אורגניים.
אספנו אגורה לאגורה, האמנו שחבל על כל טיפה, ראינו את העולם בשחור לבן
על גבי מסך מרצד של טלוויזיית פיילוט פשוטה.
הדואר
היה משמעותי ונחוץ ולא בעיקרו זבל כמו היום, המצלמה שימשה לתיעוד טיולים ואירועים
מיוחדים ולא להצצות צהובות, פולשניות, מעיקות.
אכן, זה
הסתיו עכשיו, עם הענן.
אנחנו
כנראה נמשיך ליבב, להתגעגע לשיר הרעות ולהבין שכבר לא כל כך נהוג לברך זה את זה
ב"שנה טובה", אלא בהודעה לקונית בתפוצה נרחבת מבלי לאמר מילה, כי אין
לנו כח לדבר. נכון,לא כולם נוהגים כך.
לאט אבל
בטוח, נבין את המחיר של פלאי הטכנולוגיה, צבעוניותם המזויפת של החפיצים (גאדג'טים)
המעטרים את חיינו, הזרות שבהקלדה העיוורת.
געגועים
הם דבר לא קל, גם פרידות מתקופות שהיו ואינן עוד.
רוצה רק חיוך
קטן, מילה טובה, שיחה קולחת. מאמינה שזה אפשרי.
זה
הסתיו, כנראה, או אולי זו אני שנולדה במאה הקודמת.
אין לי
סבלנות. רוצה שכבר יגיע האביב.
