אם חפצה נפשכם בטיול מיוחד, קסום
ועמוס באוויר נקי וקר, כזה החודר לריאות עמוק פנימה ומותיר תחושה עילאית שאין שני לה, סעו ללפלנד.
חמש שעות טיסה הישר לרובניימי
בפינלנד ואתם שם, עמוק בתוך הלבן הרך הזה, לצד בקתות עץ, עצים מחטניים, ודגי אילתית אשר מצאו את יעודם הסופי בתוך צלחת מרק חמה ומהבילה.
אז הגענו גם לשם, במסגרת כיבוש יעד נוסף שתחילתו בגבעתיים וסופו אי שם בנקודה מעניינת נוספת על גבי הגלובוס. היה כדאי. זו חווייה של פעם בחיים, מתאים לילדים חסרי מנוח ולהורים בעלי יצר הרפתקני משובח.
עבורי הייתה זו נסיעה למדינה הארבעים ואחת ואף יותר, אבל מי סופר.
הצטרפה אלי תמר , ילדתי המדהימה בת השמונה וחצי שכבר הספיקה לקפוץ לסרי לנקה ולמלדיביים , היא לא התרגשה במיוחד, "כבר רגילה", לדבריה.
לפלנד חיכתה לנו בדיוק כמו שאנו לה. המתינה בסבלנות, חגיגית בלבן ואנו מהרנו לצבוט את עצמנו בחוזקה כדי להאמין שזה קורה .
כחובבות טבע, תרבות והרפתקאות, נזכרנו שאלה קארי נולדה שם ונילס הולגרסון טרח ללמוד רבות על החיים שם בעת מסעו המרתק עם אווזי הבר.
במהרה החלטנו שזה המקום לחוות את הטבע במלא הדרו, יופיו ועוצמתו הרבה.
הזדמנות מיוחדת להכיר את החיים כמעט בקצה כדור הארץ, בחוג הארקטי, 2,000 ק"מ מהקוטב הצפוני.
קור עז ובעלי חיים מרתקים, נופים קסומים ושלג למכביר. עדיף שם מאשר לצפות בשלג מונח, מדוד במשורה
לצידי הכביש בואכה ירושלים בחורף קשה במיוחד.
אם כבר, אז נסתפק במקור ובשפע, כמו שאנחנו אוהבות.
מה כל כך מיוחד בלפלנד?
התחלנו את מסענו בתהליך הצטיידות במלון, בו קבלנו חליפות תרמיות, כבדות ומחממות בדומה לתנור נייד צמוד.
קבלנו נעלי הליכה לשלג, גרבים מצמר כבשים אמיתי, כובע, צעיף, כפפות ,קסדות ומה לא, העיקר שיהיה לנו חם,נעים ומוגן.
ההתארגנות עם כל הציוד מידי יום, רק היא, הסירה גרמים מיותרים שנצמדו לגוף ברבות השנים ואף הפעילה שרירים כבויים שנס ליחם. לילדים שביננו לא הייתה בעייה ללבוש, להסיר, לרוץ וגם לא להתעייף.
כך למעשה יצאנו מידי יום, נראים אותו דבר, מצויידים כהלכה במנת החם היומית, לצד סקרנות אינסופית וציפייה דרוכה לבאות.
וואטונקי , יער ארקטי מדהים ביופיו קיבל את פנינו לראשונה עת פסענו בכבדות על השלג הרך . צריך להתרגל להתהלך בשלג וזה לוקח זמן, אז התחלנו שם, מה שנקרא ב"קטנה".
נפילה מיידית לא מתוכננת מצאה אותי עמוק בתוך השלג הרך, תקועה במבוכה ומייחלת לחילוץ מהיר ויעיל. זה קרה בעזרת הושטת יד חזקה ומלאת מוטיבציה.
לילדים לא הפריע לקום וליפול, לאחוז כמויות עשירות של שלג בידיים, לזרוק זה על זה בנחישות ולאו דווקא
ברגישות הראוייה.
משם קצרה הדרך שלי ושל תמר, להכרות עם רזי ההליכה לצד הנאה צרופה מן השקט, האוויר הקר וערימות השלג שנערמו להן באופן מופתי בצידי הדרך, על העצים, הגדרות, הסלעים.
זה כל כך מיוחד. למען הגילוי הנאות, השלג העצום מרגש עד דמעות בהתחלה, אחר כך מתרגלים .ככה זה כשנהנים.
מראה צרוב של יופי נקי, המספק אור לעיניים לעוד שנים רבות של זיכרון מיוחד. וואטונקי.
משם המשכנו לחוות כלבי ההאסקי.
קורס קצר ומזורז, לימד את האמיצים שביננו כיצד יש לנהוג במזחלת כלבים הנעה במהירות רגלית - כלבית של 30 ק"מ לשעה.
הכלבים נולדים ומתים שם. הנקבות מובילות את המזחלות והזכרים החזקים מחוברים ישירות למזחלת.
הם יפים בטירוף, מטופחים, חייבים לגמוע את המרחק היומי שלהם, אחרת הם לא בכושר. לכל כלב שם ובית משלו.
התייצבנו לתחילת המסע איתם לקול נביחות רמות שהרעידו את המקום.
שישה כלבים רתומים למזחלת עליה שני אנשים מפוחדים מה , מצפים בקוצר רוח לניתוק החבל ולזינוק
הגואל.(הם כמובן, לא ממש אנחנו).
ואז... נשתררה דממה. הם ואנחנו במרחבי הטבע הפראי. למעלה ממאה כלבים מזילי ריר , כעשרים מזחלות
ואלהים אחד שבשמיים ובארץ. הם רצים ושותקים. מאיצים ומתאמצים.
מסע מטורף, מהיר, על חושי, עם סיבובים חדים ודהירה בלתי ניתנת לריסון. מידי פעם נעצרה השיירה למנוחה קלה,הכלבים התרעננו ממי השלג וצברו כוחות להמשך.
לא היה לי קל לנהוג במזחלת כלבים, אף על פי שבאמתחתי רישיון נהיגה מזה עשרות שנים. ברגע שכמעט נתקענו בעץ הבנתי שמיציתי, עד העונג הבא.
זוג אחר על מזחלת, מצא עצמו מחוצה לה. הם נפלו והכלבים המשיכו במלאכת הריצה בלעדיהם. חדורי מוטיבציה שכמותם.
סאפארי אופנועי השלג, למשך יום שלם היה האתגר הבא אשר הונח לפתחנו.
40 ק"מ של נהיגה מאומצת על "אופנוע" ומחליקיים הצמודים לו, וואו. עדיף כבר קורס בנהיגה מונעת.
הקרח קשה, מחליק ויש לשמור על רווח סביר . דריכות מלאה, אדרנלין בשמיים ונופי בראשית.
המסע התנהל על אגם קפוא, אשר שרד אותנו. אנשים מארץ חמה עם תשוקה לאקסטרים מסוג אחר.
הילדים הובלו על גבי מזחלות, מטעמי בטיחות . מדהים היה לראות אותם הולכים ומתרחקים. נהנים ומתקרבים.
חווים עם כל החושים את מרחבי האין קץ, הדממה, היופי הפראי הלבן הזה , שנראה כמו עוגה ענקית עם המון קצפת.
עברנו נהרות, יערות, אגמים קפואים ואינסוף מראות הלקוחים מספרי אגדות. באמת.
הספקנו עוד הרבה.
שטנו בים הקרח הצפוני בשוברת הקרח האימתנית, סאמפו, הזדחלנו עם אילי הצפון, בילינו בגן החיות הארקטיות.
למדנו על לפלנד בביקור במוזיאון הארקטיקום, התנסינו בהליכה בסנדלי שלג וזה הספיק, כי זה לא היה פשוט.
חווינו את פתיתי השלג בירידתם מן השמיים, באופן רך, שקט ונוגע.
הזוהר הצפוני, לא בא, גם לא טילפן. חיכינו שעות והוא בושש מלהגיע.
סיבה מספיק טובה, לארוז ולנסוע שוב למקום רחוק, קר ומיוחד.
כדאי.
ולו רק בגלל האפשרות להתרענן קצת מן החום המעיק כאן ואולי בשל מימוש הכמיהה הבלתי נשלטת,
לזכות ולראותו יום בהיר אחד, אם לא את המשיח אז לפחות אותו.
