הם צועדים יחד בטור עורפי ארוך,
ארוך מאד. לא ניתן לראות את סופו. לובשים מדים כתומים, פניהם מורמות אפילו גאות,
על מי ומה שהם. אינם אזוקים שהרי אין סיכוי שיברחו או ילכו לשום מקום. הם ישארו אתנו
לנצח.
בקשותיהם לא אחרונות בהחלט, יש עוד הרבה מה להגשים וזה לא הסוף. הם
יודעים שזה יגמר והעתיד נראה די ורוד. הם אופטימיים.
הם לא יגיעו אל הגרדום, אבל אנחנו כן. אנו כבר שם. מזמן. ערופי אמון,
חנוקים מרב בושה, ללא אוויר המאפשר עוד נשימת אמון קטנה ואחרונה. תלויים בכיכר המדינה. קבל עם ועולם.
כי אנחנו אשמים בזה.
שבע, ארבע וחמש , הם לא חלק מהמספרים שעלו בגורל השבוע. אלו הן השנים
שלהם מאחורי סורג ובריח. הם קמו לספירות בוקר, אכלו מתוך קופסאות שימורים, קיבלו טיפולי שיניים על חשבון משלם המיסים והתפללו לאלוהים שיקשיב להם סוף סוף.
ראיתי אותם שם.
הם חזרו לגודל הטבעי שלהם. באופן זמני כמובן. התביישתי במקומם. יותר מכל
עבור עצמי.
צפיתי בהם בשיאם, עת התקבלו לקול תרועת חצוצרות.עתה הם אלו שמריעים כשמרשים להם לקבל
אוכל בד"צ בכלא, או תוספת של עשר דקות לביקור המשפחתי השבועי.
כי הם
ממש לא אשמים, אלא אנחנו.
אין להם
מספרים. יש להם שמות ופנים. חברי כנסת, שרים , אישי ציבור שסרחו. גם נשיא.מעלו, גנבו, הונו, ניצלו, עשקו, אנסו, רימו. הם רבי פעלים. פעם הם היו על גג העולם, נגעו בשמיים. החליפו דאחקות עם אובמה, יצאו לצייד עם פוטין, שתו בירה עם מרקל.
היום עברם
המפואר מספק בעיקר חומר לדישון הקרקע. לפסולת מעשיהם יש פוטנציאל עצום. היא לא מתכלה במהירות. כל סיפור פלילי שלהם מגביה את התל ומגוון אותו. ברוכים הבאים לחירייה. שם לא מבדילים בין דם לדם, גזע ,מין או צבע. כולם שווים.
הריח הזה דבק בכולנו. לא ניתן להעלים אותו בקלות. איננו מתנדף. הוא
מעיד יותר מכל עלינו. אנחנו לא מרימים קול זעקה. גם לא אלו שבחרנו בהם. עובדה.
בכנסת התשע- עשרה רק 24 ח"כים הסכימו להצטרף לשדולה הפרלמנטרית למאבק
בשחיתות. הם ולא יותר.
האמיצים שבהם יכולים לחזור ולכהן כחברי כנסת לכל דבר. אם הורשעו
בפלילים לפני 2007, יוכלו להמשיך ולקבל עיתון יומי ומימון לטלפון. על חשבוננו
כמובן. אבל לצערם, לא יוכלו להתמנות לתפקיד שר, סגן שר או ראש ממשלה, אם עברו
עבירה שיש עימה קלון וטרם חלפו 14 שנים מיום פסק הדין או ממועד ריצוי העונש. (בדגש
על המאוחר שבהם).
זה קשה. מה כבר נשאר סימן שאלה. יו"ר ועדה. יו"ר סיעה. סתם
חבר כנסת מן השורה. לא ממש מספק, מאתגר, מתגמל. סימן קריאה.
ומי נושא
באשם? רק אנחנו.
אני מתבוננת בהם כעת, מעונבים ומדיפים ריח מתקתק של אפטר שייב.לעולם לא מאוחר מידי. לא עבורם ולא בשבילנו.הם כבר בדרך לג'וב הבא. בכנסת. בשלטון המקומי. אולי משהו אחר.
אסור לתת להם לחזור לשום תפקיד ציבורי באשר הוא, להמשיך לחוקק חוקים,
לייצג נורמות שלטוניות פסולות, להתוות את הדרך גם אם שלמו את חלקם והשתחררו מן
המאסר.
לא ניתן לוותר.
לקבל. להשיב. לסלוח לכל איש ציבור אשר ניצל את מעמדו, משרתו, כוחו לצרכים מושחתים,
לא כשרים. לטובתו האישית, מקורביו. זה בלתי הפיך.
בדומה לתהליך האבולוציה על פי דארווין, רק החזקים שורדים. אי שם באיי
הגלאפגוס נותרו מתי מעט שהצליחו וכאן אצלנו יש יותר מידי. רבים. השורדים המושחתים.
הם חסינים בזכות העור הקשה, הבלתי חדיר, היכולת המופלאה שלהם להסוות
את עצמם. הם ניזונים בעיקר בשעות השפל ויש לנו אינספור שעות כאלה בזכותם. אנחנו
המנה האחרונה שלהם. הטעימה, זו הנימוחה בפה.
אנחנו פחות חזקים מהם ובכל זאת עדיין שורדים. אין לנו ברירה. אף אחד
לא יעזור לנו .רק אנחנו לעצמנו. אם נעזור לעצמנו, נרגיש יותר שלמים, לא אשמים.
טוב יהיה אם לא ניתן לאותן לטאות ענק החיות בקרבנו, להסתובב חופשי,
לנגוס מכל הבא לפה.
אם
נילחם, נתעקש, לא נוותר, נבין שגם לטאות מחוספסות וגדולות, יכולות להרגיש קטנות
ומפוחדות. להיות לא מזיקות. בלתי נראות. כמעט לא קיימות.
